ביהמ"ש דחה בר"ע על גז"ד שניתן בעבירה של תקיפה חבלנית

           כנגד המבקש הוגש לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום מתוקן (פ 9659/04), המייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           לפי הנטען בכתב האישום, המבקש והמתלוננת היו ביחסים רומנטיים לסירוגין קודם לאירוע נשוא כתב האישום. ביום 5.12.2004 בדירת המבקש, קיימו המבקש והמתלוננת יחסי מין, ועת המתלוננת הייתה שרויה בערפול חושים, תקף אותה המבקש בכך שהכה בחוזקה רבה בפניה מספר פעמים. כתוצאה מן התקיפה, נגרמו למתלוננת נפיחות ושטף דם בעין ובלחי שמאל, ופגיעה בשדה הראיה בעין שמאל וכן במערכת שיווי המשקל. כתב האישום תוקן שלוש פעמים ובמסגרת התיקון השלישי הוספה לו  עובדה 4 הקובעת כי לאחר קרות אירוע התקיפה, המתלוננת נשענה על רכבה מחוץ לדירת המבקש, החליקה ממנו לכיוון הכביש ויתכן שגם כתוצאה מכך נגרמו לה חלק מהנזקים.

           ביום 25.3.2007 הרשיע בית משפט השלום תל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' בארי) את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה שיוחסה לו.

           בטרם מתן גזר הדין הופנה המבקש לשירות המבחן שקבע כי המבקש לא מצליח להיפתח מספיק על מנת להבין את שורש הבעיה, ועל כן נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

           ביום 7.9.2006 גזר בית משפט השלום על המבקש 18 חודשי מאסר, מהם 9 בפועל ו-9 על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה שמהותה אלימות כלפי גופו של אדם. כמו כן הוטל על המבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000 ש"ח. בין השיקולים אשר נשקלו בגזר הדין בעניינו של המבקש נמנים חומרת העבירה בה הורשע המבקש, הודאתו, עברו הנקי, והפגיעה המשמעותית בעיסוקו כתוצאה מהרשעתו.

           על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו טען כי שגה בית משפט השלום בהתעלמו מן העובדה כי אין לו כל הרשעה קודמת בפלילים, וכי בית המשפט זקף לחובתו את הנורמטיביות שבדרך חייו, במקום שיזקוף זאת לזכותו.

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר - סג"נ, ז' המר, וא' זמיר) דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי ציין כי בשקלול כולל לא נפל משגה בגזר דינו של בית משפט השלום המצדיק את הערעור.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו, וכי העונש שהוטל עליו חורג ממדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לא התחשב מספיק בנסיבותיו האישיות, וכי מקביעתו עולה כי דווקא עברו הנקי עומד לו לרועץ. כן טוען בא-כוח המבקש כי ביום 7.1.2008 בעת שעיין בתיק בית המשפט, נמצאו בתוך התיק מסמכים שהוגשו על ידי המתלוננת ישירות לבית המשפט, ואשר על דבר קיומם ועצם הגשתם לא נמסרה כל הודעה למבקש או באי כוחו.  המסמכים כוללים שתי בקשות להקדים את מועד הדיון. לטענתם בקשתה של המתלוננת כללה עובדה שקרית, כי לאחר פרץ האלימות של המבקש אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ, מחוסרת הכרה לאחר שעברה החייאה. לדידו של המבקש חובה היה על בית המשפט המחוזי ועל הפרקליטות ליידע את ההגנה אודות הגשת הבקשות מיד עם הגשתן, וההחלטה שלא להעביר את הבקשות לידיעת המבקש, מעלה חשש ממשי למשוא פנים, ופגעה בזכויותיו.

           בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.

           מנגד, טוענת המשיבה כי בקשתו של המבקש אינה מצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית היות וטענותיו עוסקות בחומרת העונש ותו לא. אף לגופו של עניין, טוענת  המשיבה, כי דין הבקשה להדחות. באשר לטענות המבקש בדבר הגשת מסמכים שקריים לבית המשפט טוענת המשיבה כי מדובר בבקשות להקדמת מועד דיון, ולכן אין כל הכרח בדין למסור בקשות אלו לידי המבקש, כן טוענת המשיבה כי במסמכים אלו דברי המתלוננת לגבי התקיפה נסמכים ומתבססים על קביעות בית המשפט, ולכן יש לדחות את הטענות כאילו מדובר במסמך שקרי. עוד טוענת המשיבה כי העונש שהושת על המבקש אינו חמור כלל ועיקר בהתחשב בעבירה שבה הורשע.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

           יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הטענות אותן מעלה בא-כוח המבקש בבקשתו נשקלו על ידי הערכאות הקודמות והעונש שהוטל עליו הינו עונש הולם המתחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים.

           באשר לטענת המבקש כנגד המסמכים שהגישה המתלוננת לבית המשפט, עיינתי במסמכים אלה שהינם למעשה שתי בקשות שלה להקדמת מועד דיון. האחת מיום 4.6.2007 והאחרת מיום 23.9.2007 אליה צירפה המתלוננת מכתב שהגישה לפרקליטות. בבקשתה מתייחסת המתלוננת למשך הזמן שחלף ובמכתב המצורף הוסיפה כי אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ חסרת הכרה לאחר שעברה החייאה. עיון בפסק דינו של בית משפט השלום מעלה כי בית המשפט אימץ את העובדה כי המתלוננת התקבלה בבית החולים בהכרה מעורפלת, היא הורדמה בחדר המיון ועברה סדרת בדיקות. ולכן דברי המתלוננת על נסיבות תקיפתה אומצו על ידי בית המשפט בפסק דינו ויש לדחות את טענת המבקש בכל הנוגע להגשת המסמכים הנ"ל על ידי המתלוננת לבית המשפט.

            לאור האמור לעיל לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

           ניתנה היום, ו' באדר א התשס"ח (12.2.2008).